סיפור שכתבתי וחשבתי לפרסם ^^

הייייי :)

לא מזמן כתבתי סיפור וחשבתי לפרסם אותו :) חח הוא דיי ארוך אז אתם לא חייבים לקרוא עד הסוף אבל אתם חייבים להשאיר תגובות ולעשות BIG LIKE שמעתם ??!!

הסיפור הוא ללא שם ~~

פרק 1 –מאיה, אחותי הגדולה

ציפיתי בדריכות לאבי שיחזור מן העבודה כדי שנוכל ללכת יחד לפגוש את אחותי הגדולה. "אחותי הגדולה" רק שתי המילים הללו ריגשו אותי מאוד. "אחותי הגדולה"... אף פעם לא הייתה לי אחות גדולה,כך חשבתי. אך לפני זמן קצר,גיליתי שהייתה לי אחות גדולה פעם מזמן, אך באורח פלא מסיבה מסתורית, היא החליטה לעבור לגור בלוס אנג'לס.. יש האומרים כי מצאה בן זוג ורצתה להתחתן איתו,אך הוא גר באר"הב.. ויש האומרים שרצתה להתקבל למכללה מפורסמת אי שם בלוס אנג'לס הרחוקה... אך איני מאמינה לאלו או לאלו.. העיקר שאפגוש סופסוף את אחותי הגדולה! כך חשבתי לעצמי. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. זה היה אבי. מיד לאחר שהניח את תיקו על הכיסא, מיהרנו לשדה התעופה הגדול. אף פעם לא ביקרתי בו. נדהמתי למראה גודלו של המקום, העציצים היפים, הקירות המקושטים, המקום נראה לי כארמון. פניתי במהרה  לכיוון שער היציאה, כפי שאבא קרא לו. הוא סיפר לי שמשער זה יוצאים כל האנשים שחזרו למדינת ישראל לאחר ביקור בח"ול. עמדנו שם, אבי ואני, מצפים לבוא אחותי. אבי זכר את מראה פניה המשגע. פתאום יצאה מן השער בחורה כבת 25 שנים, לבושה בחולצת טריקו וחצאית קצרה, נעלי עקב גבוהים לרגליה. אבי התרגש. נדמה לו היה שזוהי בתו, שלא ראה שנים רבות. "מאיה?", שאל, "זו את?". הבחורה ענתה : "לא,סליחה, קוראים לי ג'ני..", "הו אני מצטער..", "זה בסדר", ענתה, וחשפה את מבטאה האמריקני. "כמה חבל", חשבתי לעצמי בלב, "אוף... איני יכולה לחכות כך! "... וכך עברו להן 5 דקות, 10 דקות, 15 דקות, חצי שעה... אך לא היה כל זכר לאחותי הגדולה. "ליהיא.. את בטוחה שאת רוצה להישאר עוד? אני נעשה עייף..". אמר לי אבי, ומבט רציני בעיניו. "כן אבא, אני לא זזה מפה עד שלא תבוא אחותי הגדולה! שמעת?". עניתי ברציניות. "טוב, אבל לא עוד הרבה זמן. מקסימום אני אתקשר אליה ואשאל אותה למה היא לא הגיעה.. אוקיי?". שאל אבי. "אוקיי, אבל תתקשר אליה עכשיו.. אני רוצה לראות אותה! איפה היא?". "טוב אני אתקשר אליה מיד לאחר שאלך לשירותים. חכי כאן! אל תזוזי!". "טוב" עניתי. אבא חזר לאחר כ-15 דקות. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" "אממ.." "עזוב אני לא רוצה לדעת..." ציחקקתי לעצמי. "נו אתה מתקשר?", שאלתי עם מבט קודר בעיניי. "כן, רק רגע...". אבי הסתובב עם גבו אליי, ופסע כמה צעדים. שמעתי כשהוא מחייג. "הלו? מאיה?", "כן?", ענו מן הצד השני, "זה משה... למה לא הגעת, אנחנו מחכים לך...", "הטיסה התעקבה, היא תצא רק בשבוע הבא.. אני אגיע אליכם בסביבות יום חמישי ואבלה אצלכם את סוף השבוע ואז אחזור הבייתה, כמו שסיכמנו, כן?",מילים אלו כמו תקעו סכין בליבי , "תישמעי, אולי תוכלי להישאר קצת יותר? אני יודע שלא היסכמת לחזור, אבל אולי בכל זאת? אחותך אף פעם לא ראתה אותך, והיא רוצה לבלות איתך קצת זמן, להכיר אותך..", "ווהו, ווהו, רק רגע, אחותי? ממתי לי יש אחות? אה?!", מאיה נשמעה מופתעת למדי, "כן, שכחתי לספר לך.. יש לך אחות קטנה והיא בת 12 וחצי", ו-5 חודשים! רציתי לצעוק, אך לא רציתי להפריע לשיחה המעניינת הזו... "וואו באמת? איזה כיף! ", ענתה בלגלוג, "עכשיו תסלח לי, או שבעצם אל תסלח לי, יש לי דברים יותר חשובים לעשות מלשמוע פטפוטים מטופשים על אחיות, משפחה, וכל השטויות "שלכם", אני צריכה ללכת עם...", היא עצרה לרגע ומיד המשיכה, "אתה יודע מה? אני לא חייבת לך שום הסברים! סואו, צ'או!". שמעתי את קול הניתוק וחשבתי היטב על מילותיה של מאיה אחותי... "פטפוטים מטופשים על אחיות, משפחה, וכל השטויות "שלכם"".... "ללכת עם...". עם מי היא צריכה ללכת? עם החבר שלה? או אולי האפוטרופוס שלה? (אפוטרופוס הוא מגדל חוקי של ילד או נער). או אולי בכלל היא צריכה ללכת ללמוד? או להתחתן? או לסיפרייה? או לבריכה? או לאקווריום התת ימי של לוס אנגלס? כל המחשבות האלו הציפו את ראשי ולא נתנו לי מנוח. אבי הסתובב אליי עם מבט מצטער. "היא תגיע רק בשבוע הבא. אני נורא מצטער ליהיא...".עם מילות "העידוד" האלו של אבי, חזרנו הבייתה. אבי לא הוציא הגה מפיו במשך כל הנסיעה. חששתי מאוד.השבוע עבר לאט מן הרגיל, ומלא ציפייה. כל שנייה שהייתה עוברת, הייתי מדברת עם אימי ואבי על ביקור אחותי. לבסוף יום חמישי הגיע. אימי הרשתה לי לא ללכת לבית הספר באותו יום (וזה היה מאוד חריג אצלה), כי הטיסה של אחותי הייתה אמורה להגיע ב-5 בבוקר. התעוררתי ב-3 בלילה, והתארגנתי במהרה. אימי עזרה לי כי הייתי מאוד עייפה. אימי הדליקה את תוכנית הבוקר האהובה עליה. פתאום עצרו את כל השידורים בגלל מבזק מיוחד. מן הטלוויזיה חדרו הצלילים אל חדרי. "מבזק מיוחד! לפני מספר דקות ספורות, התרסק מטוס שהגיע מלוס אנג'לס לישראל, באמצע טיסתו. רשימת הנוסעים תפורסם בהמשך. לכל מידע נוסף, התקשרו לטלפון- 03-9037852 .הישארו עימנו לנתונים נוספים!".

פרק 2 – הנס, והסיפור מאחורי המבט

התחלתי לפחד. פחד שכמוהו לא פחדתי לעולם. בדרכנו אל שדה התעופה, העזתי לעצמי לשאול את אימי. "אמא, נכון שכשהיינו בבית, והדלקת את הטלוויזיה...." לא העזתי להמשיך. אימי לא אמרה שום דבר. היא חיבקה אותי חזק חזק. "יהיה בסדר." לחשה. כאשר הגענו לשדה התעופה, הגדול והמרשים מאוד ביופיו, עמדנו מול השער, יחד עם כל האנשים. אבי הלך אל הפקידה, האחראית על מקרי התרסקות או פגיעות אחרות. אני ואימי עמדנו לידו. "סליחה? אני רוצה לשאול לגבי המטוס שהתרסק היום לפני כשעה-שעתיים, המטוס שהגיע מלוס אנג'לס...", אמר אבי, ופניו עצובות. "כן, מה איתו?", ענתה הפקידה. "מתי תפורסם רשימת הנפגעים?",שאל אבי בחוסר ביטחון, "היא כאן אצלי. אתה צריך אותה? הנה לך...", אבי תפס בידו את דף הנייר מלא הכתוב, וחיפש אחר שמה של אחותי, מאיה לוי. הוא חיפש וחיפש בעיניו באותו דף נייר, ופתאום חשכו עיניו. "האם כל הרשומים הם הנפגעים?" שאלה אימי את הפקידה. "איני בטוחה, אך אני חושבת שכן, לצערי. חכו רק דקה, ואשאל פה את הפקידה השנייה והיא תוכל לענות לכם על שאלה זו." הפקידה פנתה, ונכנסה לחדר סמוך. למספר דקות אחדות, חששנו חששות נוראות. מה עלה בגורלה של אחותי? וקיווינו, התפללנו, מה לא... לבסוף הגיעה אלינו פקידה אחרת, ופניה בישרו רעות. אימי ואבי הביטו בה- כחורצת הגורלות של המין האנושי. כעבור מספר שניות של שתיקה, כבר ידענו מה עלה בגורלה של אחותי. אך גם נשמנו לרווחה. היא לא נהרגה בהתרסקות, אך היא במצב קשה בבית החולים. הודנו לפקידות, ורצנו החוצה, אל המכונית. אבי מיהר בנסיעתו אל בית החולים. כשהגענו אליו, שוב נידהמתי אל מראהו וגודלו. זו הפעם הראשונה שלי שביקרתי בו, ואני מקווה לא לחזור אליו שוב לעולם. שאלנו את אחת הפקידות בלובי, אם נמצאת המטופלת מאיה לוי. הפקידות ענו :"כן, היא הגיעה אלינו לפני כשעה וחצי. היא נמצאת בחדר...", הפקידה בדקה במחשב והמשיכה, "בחדר 108. תפנו כאן ימינה והמשיכו 3 דלתות. אל תשכחו לבקש הסדר ביקורים." מיהרנו אל חדר 108. המספר 108 עשה לי סיוטים תמיד, בכל עת. אם רק היו אומרים לי 108, הייתי מזילה דמעה. היגענו לבסוף אל חדרה. היא לא נראתה לי כבסיפוריו של אבא. אבא סיפר ששערה זהוב, גופה כגוף דוגמנית, ואוהבת היא להתלבש בבגדי מעצבים יקרים. אך כל שראתי הוא בחורה צעירה, גופה עטוף כמעט כולו בגבס לבן, מכשירים מחוברים אליה, שיערה מבולגן, ורגליה מורמות בעזרת מכשיר כלשהו, עטופות גם הן בגבס. אימי פרצה בבכי נורא. התיישבתי ליד מאיה, על מיטתה, ליטפתי את מצחה. עיניה היו סגורות. אבי התבונן בה, ולאחר מכן ברופא המטפל, ששהה בחדר. "האם היא? ..." הסס לרגע והמשיך, "היא תהיה בסדר? היא תשרוד?", שאל אבי במבט מפוחד, כחיה המועברת לשחיטה, "קשה לדעת עכשיו, נוכל לבצע כמה בדיקות ולדעת. אך מצבה קשה מאוד. היא התרסקה ממטוס. החוויה מסוכנת מאוד. איני יכול להבטיח דבר שלא אקיים. אך אני נותן לך, לכולכם, את מילתי, שנעשה כל שביכולתנו כדי לשפר את מצבה, ולגרום להבראתה השלמה. אך זה ייקח זמן, והרבה." אימי נגבה את עיניה בממחטה שהגיש לה הרופא. "תודה, תודה לך, ותודה לכולכם, שאתם עוזרים לה. מי יודע איפה הייתה עכשיו לו לא הייתם מוצאים אותה, ומביאים אותה לכאן ומטפלים בה. תודה!". חשתי צורך להגיד משהו גם, אך מרוב בהלה והלם, לא יצאה מילה מפי. נשארנו עם מאיה,  אחותי הגדולה, עד הערב. הוריי הסיעו אותי הבייתה, וחזרו אליה, כדי לשבת לידה, לשוחח עימה, לספר לה, עד כמה הם אוהבים אותה. לא הרגשתי מקופחת, לא הרגשתי חוסר שוויון, אך... הייתי רוצה שיתייחסו אליי גם כך, כפי שהתייחסו אליה. לא רציתי לעבור תאונה, כדי לקבל יחס דומה, אך רציתי שגם אותי יפנקו, ילטפו, יחבקו, והעיקר: יגידו לי עד כמה הם אוהבים אותי. באותו הלילה, הלכתי לישון לבדי. ללא נשיקת הלילה טוב של אמי, וללא הטלויזיה הדולקת הרועמת של אבי, ובמיוחד, ללא אחותי, שכה ציפיתי לבואה. התעוררתי בבוקר, עם נשיקת אמי. אכלתי ארוחת בוקר, והתארגנתי לבית הספר. כבר עברו חודשיים מאז ההתרסקות של המטוס שהגיע מלוס אנג'לס. זה היה יום שישי. ידעתי ששוב יבוא אחיו של יורם בשיעור השני, ויתפרץ לכיתתנו, ויבקש מיורם את ספר ההיסטוריה שלו. אכן, יום שישי ממוצע בחטיבת "שבילים" בתל אביב, בכיתה ז'4. אך באותו היום, ראו חברותיי שאין לי מצב רוח טוב, וחשבו שאני אמורה להיות שמחה, מביקור אחותי. בהפסקה הן באו אליי,  מחייכות כמו תמיד. "מה קרה?", שאלה אחת מהן, שאיני זוכרת את שמה. "איך עם אחותך? מסתדרות?". דמעה זלגה מעיניי. "בטח קרה משהו עם אחותה..." מילמלה אחרת. "מה קרה עם אחותך? רבתן?", "אולי זה קשור למטוס שהתרסק... היא הרי באה מלוס אנג'לס לא?" חברותיי דיברו ביניהן עד שלבסוף הרגשתי את הצורך לענות ."היא הייתה אחת מהנוסעות במטוס שהתרסק." חברותיי החלו מביטות בי ואחת בשנייה בפה פעור ושאלות רבות התרוצצו בראשן. "כן, היא נפגעה. היא בבית החולים עכשיו. וכן, בילינו את החודשיים האחרונים איתה, בבית החולים, ובגלל זה לא עניתי לכן לפעמים, כי היינו איתה...", "אנחנו מצטערות, לא ידענו..." התנצלה אחת מחברותיי. לפתע נשמע הצלצול. חזרנו לכיתה. היום ההוא עבר כרגיל ללא הפתעות נוספות. אבי הגיע לקחת אותי מבית הספר וישר נסענו לבית החולים. "איך היה היום?" שאל אבי. "בסדר..רגיל...", עניתי, לא מודעת למה שאני אומרת, ומשקרת לאבי. אפילו אבי ידע שלא היה בסדר. כל עוד אחותי בבית החולים, שום דבר אינו בסדר. הוא היה מן קורא מחשבות כזה, כפי שאימא הייתה קוראת לו. הוא תמיד היה יודע מה אנחנו מרגישות, אני ואימי. סוף סוף הגענו לבית החולים. לפני שנכנסנו לחש לי אבי באוזן: "חכי רגע, יש לי הפתעה בשבילך. תדברי עם הרופא." לא הבנתי למה התכוון אבי. הגענו לדלת החדר 108 הידוע בכינויו "החדר של מאיה". שמעתי את קולה של מאיה מתוך החדר. "אני חושבת שהביקור הזה בארץ קצת ייתארך..." היא לא מתה! היא לא מתה! רציתי לצעוק, אך התאפקתי. נכנסתי לחדר וראיתי אותה שוכבת במיטתה,וחצי הגבס כבר ירד מגופה. רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק חזק. חיבקתי גם את הרופא, שהפך לידידי הטוב, במסגרת בית החולים. הימים עברו במהרה, וכך השתפר מצבה של אחותי. לאחר תקופה קצרה מן ביקורי זה, אחותי שוחררה לביתה, כלומר, לביתנו. היא גרה איתנו, ונהננו אני ואחותי בכל רגע נתון שהיינו ביחד. יום אחד, שאלתי אותה: "מאיה, למה את צריכה לחזור? מה, לא טוב לך פה? למה בכלל עזבת אותנו מלכתחילה?". "תראי ליהיא, ישראל, היא מדינתי, אני יהודייה והכל, אבל... היא מדינה של סכנות. וחוץ מזה, מצאתי לי קריירה כשחקנית, כמו שסיפרתי לך לפני כמה ימים. אני שייכת לבמות הגדולות, וכאלה אוכל למצוא בלוס אנג'לס. הייתי רוצה מאוד לגור איתכן. אך גם יש לי חבר... הכרתי אותו בחוג לדרמה. השתתפנו יחד בהמון הצגות. הוא כזה חלומי...". הייתי מאוד מופתעת. הבטתי בה במבט מתחנן ושאלתי אותה שאלה נוספת: "את עוזבת אותנו בגלל קריירה, חבר...??!! איזו מן אחות את? את לא אוהבת אותנו, נכון?", דמעות זלגו מעיניי. מאיה חיבקה אותי חזק והשיבה. "איזו שאלה, ברור שאני אוהבת אותכם, אפילו הכי בעולם, יותר מאת החבר שלי! אבל זה לא קשור... אני עוזבת כי... לא טוב לי כאן. כשעוד גרתי איתכם, כאן, היו תמיד מקניטים אותי בבית הספר, צוחקים עליי, ולא היו לי חברות. אף פעם לא ידעתי מה זה לאהוב, עד שהיה ילד אחד, בכיתה ז'. אהבתי אותו אהבה עצומה. יום אחד, אזרתי אומץ ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא לא אהב אותי בחזרה. הוא סיפר לכל הילדים בשכבה את מה שאמרתי לו, וכולם צחקו עליי, כולם הכירו אותי. עשו עליי קבוצות בפייסבוק של "גם אני שונא את מאיה לוי", וזה פגע בי מאוד. רציתי למות. במקום למות, בחרתי בדרך השנייה. לברוח. ברחתי ללוס אנג'לס ומצאתי את הייעוד האמיתי שלי בחיים. להיות שחקנית. על הבמה, הפחד לא משתלט עליי, אני מרגישה הכי טבעית שיש, כמו בבית. את מבינה? בגלל זה, אני עזבתי. אני לא מוכנה לחיות כאן יותר. מצאתי את האהבה שלי בלוס אנג'לס. החבר שלי-ג'רמי. והוא אוהב אותי כמו מי שאני. אני לא מוכנה לסבול את כל הכאב הזה. ואם זה אומר שאתרחק ממשפחתי ויום אחד איעלם, אז איעלם. אין מה לעשות לפעמים בחיים לוקחים סיכונים ואוזרים אומץ. עושים מעשים נועזים. למדתי את זה מאחת ההצגות שהשתתפתי בהן.", דמעות זלגו מעיניה וגם מעיניי. "את יודעת? לפי דעתי זה היה מעשה טפשי. היית יכולה להגיד משהו למישהו. המישהו הזה, תאמיני לי, היה מטפל בהכל.", אחותי הביטה בי במבט לא מבין, "מה זאת אומרת למה את מתכוונת? מי זה ה"מישהו" הזה? זה אימא? או אבא? או... אלוהים?", "את זה, תצטרכי לגלות לבד." עניתי לה ויצאתי מן החדר.

פרק 3 - נסיעה חזרה

לאחר הבראתה של מאיה, היא הייתה צריכה לחזור לביתה,אי שם בלוס אנג'לס. ביום ההוא, המזוודות של מאיה כבר היו ארוזות, התיקים, והכול היה מוכן לשובה של מאיה ללוס אנג'לס. לא רציתי שתעזוב. כבר התרגלתי אליה, כבת משפחה החיה בביתנו, וכאחות גדולה ממש למופת. אהבתי אותה הכי בעולם, יותר משאהבתי את יוני מכיתה ז'3. ואת הילד ההוא אהבתי אהבה עצומה, אך הוא לא שם לב לקיומי. זה קצת הזכיר לי את אהבתה של מאיה לנער ההוא, בהיותה בכיתה ז', בגילי. בכל יום שעבר, הרגשתי את עזיבתה של אחותי המתקרבת ובאה. כמעט את כל זמני הפנוי הקדשתי לבילוי עם מאיה. ידעתי שהזמן אף פעם לא יחזור, וצריך לנצל אותו בדרך הנכונה והטובה ביותר שאפשר. יום אחד, בשובי מבית הספר, נכנסתי אל חדרינו המשותף שלי ושל מאיה. הופתעתי מאוד לגלות שמאיה לא הייתה שם. לרגע אחד נבהלתי. איפה היא? כבר עזבה? התרוצצה המחשבה בתוכי. הנחתי את ילקוטי על הכיסא בהרגשת אכזבה, שמילאה את כל גופי, וגיליתי פתק מונח על מיטתי. פתחתי אותו, והתחלתי לקרוא.

                 זהו, עד לפה בינתיים...

מה אתם חושבים ???

--רומי--