קצת אחרי הצלצול .. |
|
אני יושבת בכיתה, ממצמצת. מביטה בו , ואני קולטת שהוא מביט בי. מיד אני מסיטה מבט. מוזר. מה שלא מוזר זה הילד השני שבוהה בי, חבר שלו. אבל זה לא מעניין אותי כרגע. ופתאום , הצלצול. הרגע לו חיכיתי כל היום. אני שמחה אך בתוכי קצת עייפה. זה היה יום ארוך .. אני ממשיכה לבהות בו , חושבת על כל הרגעים המתוקים שיכולנו לחוות יחד .. ובליבי מתחוללת סערה. עם המבט המעורפל אני מסתכלת בשעוני. השעה 2:10. פתאום אני קולטת שהוא כבר לא שם , שאף אחד לא שם. הרעש הרועם נעלם. אני חוזרת לעצמי , חושבת ״לעזאזל ״ וקולטת שאני כבר 20 דקות מביטה בכיסא ריק , וכל מה שראיתי דמיינתי , כנראה. אני מכניסה את חפציי לתיק ומניחה אותו על גבי. בדרכי אני מבחינה בטוש שחור המונח על שולחן המורה. אני לא עומדת בפיתוי ומחזיקה בו. ״מה אני ארשום?..״ , אני חושבת לעצמי. רציתי לרשום את שמי ואת שמו עם לב קטן , אך חששתי שמישהו יראה, יגלה, ישמע. אם לא ילד מנכיתה לפחות השרת. מיד הנחתי את הטוש חזרה למקומו. נמלאתי חרדה קטנה, ומיהרתי לצאת מהכיתה לכיוון הלוקרים. הכנסתי את כל חפציי ללוקר שלי , גם אלה שהיו בהם שיעורים. לא היה לי כל כך אכפת .. הגעתי למדרגות ופתחתי בריצה במחשבות שאולי השער נסגר. הבטתי בשעוני , השעה הייתה כבר 2:30. בשעה כזאת , גם אחרוני האחרונים יצאו מגבולות בית הספר, זה היה יום שישי. לאחר שחציתי בריצה את חצר בית הספר , הגעתי אל השער. עיניי נפערו. השער היה סגור. |
|
|
|
|
;){kind=link}